פרשת האזינו על פי פנימיות התורה 

מהו ששמו של הקב"ה נקרא אמת
מאמר ג', תשמ"ח
בזהר האזינו (דף צ"ג ובהסולם אות ר"י) וזה לשונו "אשרי חלקו מי שקראו אל המלך, ויודע לקראו
כראוי. ואם הוא קורא ואינו יודע למי קרא, הקב"ה מתרחק ממנו, שכתוב "קרוב ה' לכל קוראיו". למי
הוא קרוב. חזר ואמר "לכל, אשר יקראוהו באמת". וכי יש מי שיקראוהו בשקר, אמר ר' אבא, כן, זהו מי
שקורא ואינו יודע למי קורא. מאין לנו. כי כתוב "לכל אשר יקראוהו באמת". מהו באמת. היינו בחותם
טבעת המלך, שהיא שלימות הכל", עד כאן לשונו.
מאוד קשה להבין תשובת הזה"ק על השאלה. וכי יש מי שיקראוהו בשקר. על זה באה התשובה,
אמר ר' אבא, כן, זהו מי שקורא ואינו יודע למי קורא. הדבר הזה מתמיה מאוד, מדוע מי שאינו יודע למי
קורא, נקרא "שקר". יכולים לומר, שהאדם הזה הוא טועה, אבל לא שקרן. וגם הראיה שמביא על
פירוש "אמת" ואומר, היינו בטבעת המלך, שהוא שלימות כל. איזו ראיה זו, שצריכים לדעת למי שהוא
קורא, אחרת נקרא שקר.
ובכדי להבין את הנ"ל, שזה דבר נחוץ להבין, כי לפי דברי הזה"ק, "מי שמתפלל ואינו יודע למי
קורא, הקב"ה מתרחק ממנו". היתכן להבין דבר כזה. וכי איך אפשר להאדם לדעת למי קורא. בטח כל
אדם קורא לה'. אלא למי הוא מתפלל. אם כן מהו הפירוש "למי קורא". ועוד יותר מזה קשה, במה
שאומר "ואינו יודע למי קורא". הלא אנו למדנו, שהאדם צריך להאמין ולא לידע למי קורא.
ונחוץ לנו להקדים את ענין מטרת הבריאה ותיקון הבריאה. ואז נדע מה מוטל על האדם לתקן.
כידוע, מטרת הבריאה היא, שהתחתונים יקבלו טוב ועונג, ולסיבה זו ברא בהם רצון לקבל הנאה,
ואחרת לא יכולים להתקיים בעולם. והרצון הזה מכריח אותם לעשות כל מה שביכולתם, בכדי להשיג
תענוג, שע"י זה יש להם זכות קיום בעולם.
אבל יחד עם זה, כמו שכתוב בהקדמות, נולדה ברצון לקבל הזה, בעת קבלת התענוג, שהוא מקבל
באופן בלתי ישר, בחינת בושה. ובכדי לתקן זה, נעשה בחינת צמצום והסתר, שהתענוג הרוחני נסתר
מאתנו, ולא מתגלה אלא בשיעור שהרצון לקבל לעצמו מסתלק, בשיעור זה מתגלה תענוג הרוחני.
ובאם הרצון לקבל שורה באיזה מקום, תיכף מסתלק משם השפע, ואין שניהם יכולים להיות במקום
אחד.
ובהאמור נבין מהו תיקון הבריאה, שעושים תיקונים, שהבריאה תקבל את מטרתה, שבשבילה
נבראה. כלומר, שהבריאה תקבל טוב ועונג בשלימות בלי שום נהמא דכסופא. ולמדנו, איך הוא סדר
עבודה. פירוש, מה האדם צריך לעשות, שתעבור ממנו בחינת הבושה, בעת שיקבל תענוג מהבורא.
היות שמטרם שהאדם משיג כלי זה, שהוא לקבל על הכוונה דלהשפיע, שאז אין בושה. כלומר, שבעת
הקבלה לא ירגיש בה אי נעימות מחמת הופכיות הצורה.
זאת אומרת, שכל זמן שאין להתחתון רצון לקבל, והרצון לקבל הזה לא יעשה שום שינוי צורה לגבי
האור והשפע, עדיין שורה עליו הצמצום וההסתר, שאין השפע עליון מתגלה, ועל כל דבר שבקדושה
שהוא מסתכל, הוא רואה חושך ולא אור. אולם זה נוהג באנשים שבאמת הם רוצים להתקרב לקדושה,
אצלם נהוג סדר כזה, מסיבת שמן השמים רוצים, שהם לא יבזבזו זמן בחינם, היות שהם מוכשרים
להגיע לעבודת הקודש בטהרה, שפירושו, עמ"נ להשפיע. באנשים כאלו, אם הם לא מכוונים בעמ"נ
להשפיע, הם רואים חושך ולא אור.
מה שאם כן באנשים השייכים להכלל, בהם נוהג ענין אור כללי, המאיר להם בבחינת מקיף,
ומקבלים מזה סיפוק, ואין הם מרגישים חסרונותיהם, שיצטרכו לתקנם. והאור הזה מאיר בהשלא
לשמה.
אולם בעת שהאדם רוצה לצאת מבחינת הכלל, ורוצה להיות עובד ה', הבנוי על בסיס של האמונה
למעלה מהדעת, שאין הוא רוצה לקבל מתנת בשר ודם. כמו שביארנו, שיש לפעמים, שאין האמונה
שיש לו לאדם, מספיקה לחייבו שיעסוק בתורה ומצות. אלא היות שהוא נמצא בסביבה, שכל החברים
עוסקים בתורה ומצות, הוא מקבל בחינת מתנה מהחברים, שהם כאילו נותנים לו חלק רצון משלהם,
וע"י המתנות של חלקי רצון שהוא מקבל מהחברים, זה נותן לו, שגם הוא עוסק עכשיו בתו"מ. נמצא,
שהתו"מ שהוא מקיים, נבנה על בסיס של מתנת בשר ודם, ולא על בסיס ה'. כלומר, שאין כח האמונה
שיש לו בה', מחייבו לעסוק בתו"מ. אלא הסיבה שגורמת לו לקיים תו"מ, היא מתנת בשר ודם.
ובהאמור יש לפרש מה שאנו אומרים בברכת המזון "ואל תצריכנו ה' אלקינו, לא לידי מתנת בשר
ודם, ולא לידי הלואתם, כי אם לידך המלאה הפתוחה, שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד".
כי בזמן שהאדם מברך לה', ונותן לו תודה על שנתן לו מזונות, ובעת ברכת המזון האדם צריך לשים
לב ולחשוב, כי בזכות המזונות הוא מתקיים בעולם, ואם לא היו לו מזונות, היה סובל יסורי רעב,
ועכשיו ה' המציאו לו מזונות, ועל זה הוא נותן תודה לה', על הטוב שהאדם מרגיש, שה' נתן לו.
וממזונות הגשמיים אדם צריך לעשות חשבון נפש למזונות הרוחניים, איזה מזונות רוחניים אדם
קבל מהבורא. כי האדם צריך לדעת, כמו בלי מזונות גשמיים אין האדם יכול להתקיים בגשמיות, כמו כן
בענין רוחניות, המכונה "חיים של יהודי", שיש על זה הרבה שמות. יש שקוראים "חיים של תורה" או
"חיים של קדושה", ויש שקוראים חיים רוחניים בשם "חיים שיש לו קשר עם הבורא", כלומר, הוא
אומר, הכל נותן לו הבורא.
ויש לפעמים, שהבורא רוצה שהאדם יבקש ממנו, ואח"כ הוא יתן לו את מבוקשו. ואין הטעם, חס
ושלום, שהבורא משתוקק, שהנבראים יבקשו ממנו טובה, ואח"כ הוא יתן להם, כדוגמת בשר ודם. אלא
יש לפרש מה שאמרו חז"ל (יבמות ס"ד) "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים".
והטעם הוא, כי "אין אור בלי כלי". אם כן אין הקב"ה יכול לתת להם, בזמן שאין להם צורך ורצון,
נמצא, מה ש"מתאוה לתפלתן של צדיקים", הוא מתאוה שיהיה להם צורך וכלי להשפע, משום שהרצון
וצורך של צדיקים הוא בעמ"נ להשפיע לה', והכלי והצורך הזה מסוגלים להחזיק השפע, ולא תבוא
השפע להחיצונים, כדוגמת שבירת הכלים. מה שאם כן לתפלת הרשעים הוא לא מתאוה, משום
שהכלי וצורך שלהם לא מרויח שום דבר, משום שהוא לא יכול להשפיע שפע, שילך להקליפות. וכל
הרווחים של ה' הוא במה שמשפיע.
ובהאמור צריכים לומר, החיים שהאדם רוצה שיהיה לו קשר עם הבורא, בין בבחינת תפלה, שהוא
מבקש ממנו, שיתן לו איזה דבר, או שנותן תודה לה', על מה שכבר נתן לו, סוף כל סוף הוא מדבר אז
להבורא. מזה הקשר שמדבר להבורא, זה מביא לו חיים, אם הוא מחשיב את השיחה שיש לו עם
הבורא, והוא ממשיך חיים, מזה שלא חסר לו אז שום דבר. כלומר, אם ביכולתו של האדם לתת תשומת
לב ולצייר בעצמו, שבאם היה יכול לדבר למלך בשר ודם, שכולם מחשיבים אותו, שזה יש בהטבע,
שהאדם יכול לתת את כל מה שבידו, בכדי לדבר עם המלך, והאדם הזה, אם הוא יכול להתחזק
באמונתו, שהוא מדבר למלך מלכי המלכים, שלא עם כולם הוא מדבר, אז כמו שדברנו, שיש בזה
להבחין ג' בחינות:
א) שהאדם בכלל לא יודע, שיש למדינה זו מלך בכלל.
ב) אפילו שיודע שיש מלך, אבל לא יודע שהמלך בא לעיר.
ג) אפילו שיודע שהמלך בא לעיר, אבל לא יודע את חשיבות המלך שלו, המקובל בכל העולם, שכל
המלכים והשרים שבעולם משתוקקים לדבר עם המלך שלו. ועליו עלה בגורלו, שקבל רשות כניסה
לדבר עם המלך. ומה חסר לו עוד. כלומר, שהוא לא צריך, שה' יתן לו מה שהוא מבקש, כי זה שיש לו
זכיה לדבר אל המלך, מספיק. וזה נותן לו חיים. ומה שהוא מבקש משהו מהמלך, אין כוונתו שהמלך
יתן לו את מבוקשו, כי התפלה בעצמה מספיקה לו, כאילו כבר נתן לו את מבוקשו.
וכמו כן בעת שנותן תודה לה' על מה שנתן לו, אין הוא מתחשב עם גודל המתנה, אלא זה שיש לו
עכשיו הזדמנות לדבר אל המלך, ולתת לו תודה, זהו כל החשיבות שלו.
זאת אומרת, אין הוא מתחשב עם נתינה, מה שהבורא כבר נתן לו, או מה שהאדם רוצה שיתן לו,
אלא כל החשיבות היא, במה שהוא מאמין, שהוא מדבר עכשיו עם המלך.
אדם שהוא במצב כזה, כלומר שאין לו שום ערך במה שיש לו, כלומר שאין הוא מתחשב מה שנכנס
בכלים דקבלה, אלא הוא מודד חשיבות במה שנכנס בכלים דהשפעה, שזה נקרא "חיים רוחניים",
משום שכל מחשבותיו הוא בזה, שיזכה לדביקות ה' ולא לתועלת עצמו. באלו אנשים אומרים, שנוהג
ענין של עליות וירידות. שפעם הם מרגישים את חשיבות בדביקות ה', ולפעמים שורה בחינת צמצום
והסתר, וטועמים במצב שהם נמצאים טעם של מיתה בלי חיות רוחני.
ועתה נבאר מה ששאלנו, בענין ששמו של הקב"ה הנקרא "אמת". לכן מי שקורא אותו בשקר, הוא
מתרחק ממנו. ור' אבא פירש, מהו השקר. זה שאינו יודע למי הוא קורא, נקרא "שקר". ושאלנו, מדוע מי
שלא יודע נקרא "שקרן".
ובכדי להבין את פירוש של אמת, נביא כאן מה שכתוב (בתע"ס חלק י"ג, דף א' תי"ז), שמבאר שם
תיקון הז' מי"ג תיקוני דיקנא. וזה לשונו "ולפיכך נקרא אצלו, זה התיקון בשם ואמת. כי בהתגלות אלו
ב' תפוחין קדישין למטה, הנה אז מתגלה אמיתיות השגחתו יתברך לתחתונים. לכן נקרא גילוי
השגחתו בשם "ואמת". כי הוא אמיתיות הרצון שלו יתברך, אשר כל מיני הסתרות, הנמצאים
בעולמות, באים רק לגלות אמיתיות הזו שבהשגחתו, שהוא להטיב לנבראיו, כנודע".
ובהאמור יוצא, שמה שכתוב, ש"שמו של הקב"ה נקרא אמת", היינו שניכרת האמת שמטרת
הבריאה היא להטיב לנבראיו. וזה שאומר ר' אבא "מהו באמת, היינו בחותם טבעת המלך, שהיא
שלימות הכל". ויש להבין, מה מרמז לנו, שאמת הוא שלימות הכל.
אולם כפי שלמדנו, ששלימות הבריאה היא, שהנבראים צריכים להגיע ולהשיג מטרת הבריאה,
שהיא, שרצון הבורא הוא, שהנבראים יקבלו טוב ועונג. ושלימות הכל היא, שבזמן שיקבלו טוב ועונג
מהבורא, לא יפסיקו מדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שזה יכול להיות דוקא, שבזמן שיקבלו טוב
ועונג, תהיה כוונתם בעמ"נ להשפיע, וזה נקרא "שלימות הכל".
נמצא לפי זה, כשהאדם מבקש מה', שימלא לו בקשתו, הוא צריך לדעת שמו של הקב"ה, בעת
שהוא קורא לה', אחרת לא נקרא "אמת", רק "שקר", והקב"ה מתרחק ממנו.
ושאלנו, מדוע אם הוא לא יודע את שמו, הוא נקרא "שקר". וגם מדוע הקב"ה מתרחק ממנו.
והתשובה היא, כי בזמן שהאדם הולך להתפלל לה', הוא צריך להאמין, ששמו של הקב"ה הוא
אמת. כלומר, שהקב"ה רוצה שתהא ניכרת מידת האמת, שהקב"ה רוצה להטיב לנבראיו. ואם הוא
קורא לה', ואינו מאמין ששמו של הקב"ה הוא באמת, שהוא רוצה שהנבראים יקבלו טוב ועונג, נמצא,
שאינו מאמין במטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. נמצא, שהוא קורא "בשקר". כלומר, שהוא מבקש
ממי שיעשה לו טובה, בו בעת שאינו מאמין, שהאיש הזה הוא מסוגל לעשות לו טובה.
נמצא, שהוא קורא, שיעשה לו טובה, הוא קורא "בשקר", מטעם שאינו מאמין, שהקב"ה הוא טוב
ומטיב. ומשום זה הקב"ה מתרחק ממי שקורא אותו בשקר. כי אנו רואים גם בגשמיות, שאם הולך
לבקש טובה ממישהו, והשני יודע שהוא לא מאמין בו, שהוא יכול לעשות לו טובה, אלא סתם שהוא
מבקש ממנו, בטח שהאדם מתרחק ממנו ואינו רוצה לשמוע אפילו מה שמדבר אליו. כמו כן הקב"ה
יודע, שהאדם מדבר שקר, שאינו קורא אותו בשמו, הנקרא "אמת", ש"באמת" הקב"ה להטיב לנבראיו.
וממילא מובן לנו שהקב"ה מתרחק ממנו.
ובהאמור יוצא, כשהאדם הולך להתפלל לה', שיעזור לו, אם האדם הולך להתפלל לה' בכדי שיקרב
אותו להיות דבוק בה', הסדר הוא, שלפני התפלה הוא צריך להתבונן מקודם למי הוא מתפלל, כלומר
לאיזה שם של הקב"ה הוא מתפלל. זאת אומרת, שיש להקב"ה הרבה שמות, והשמות של הקב"ה
נקראות על שם הפעולות, המתגלות ממנו. כמו שאמרו חז"ל אצל מלאכים, שכל מלאך נקרא על שם
הפעולה.
לכן בראש וראשונה, האדם צריך להאמין, ששמו של הקב"ה הוא "טוב ומטיב". וזאת היתה מטרת
הבריאה "להטיב לנבראיו". ושמו הוא "אמת". שבזמן הגמר התיקון יתגלה שמו האמיתי, שכוונתו
היתה, בזה שסבלנו יסורים, לא היה ענין של נקימה ונטירה, כמו שנוהג באנשים גשמיים, אלא הכל היה
על כוונה אחת, שהיא להטיב לנבראיו. כלומר, שעל ידי היסורים שסבלו, זה היה תיקונים, שיביאו אותם
ולהכשיר אותם, שיוכלו לקבל את הטוב והעונג.
וכשיש לו להאדם אמונה זו, והוא מבקש מה' שיקרב אותו, כלומר שיתן לו כח מלמעלה להגיע
לדרגת הכשרה, בשיעור שיהיו כל מעשיו בעמ"נ להשפיע, ואת זה הוא מבקש מה', כלומר שיתגלה
כבודו יתברך בהעולם, ולא כמו שהיא עכשיו שכינתא בעפרא, אלא הוא מתפלל, שכבודו יתברך יתגלה
בעולם, זה נקרא, שיודע את שמו של הקב"ה, ואינו קורא בשקר, אלא באמת.
(מתוך הספר ברכת שלום מאמרים מהרב ברוך שלום הלוי אשלג זצ"ל).